השאלות שעולות עם כאב ושכול

חברה טובה שנלחמה במחלת הסרטן לא מזמן השיבה את נשמתה לבורא, וההמונים שהגיעו ללוות אותה בדרכה האחרונה הצביעו על אישיותה.
כל פעם שאדם מסיים את תפקידו בעולם הזה, כל אחד והייחודיות שלו, נגרם לנו המון צער, כאב ובכי והרבה הרבה שאלות שעולות.
בלוויה ראיתי אישה פשוטה. אמא, רעיה, מורה. לכאורה בית רגיל בישראל, אבל זה רק לכאורה.

כשרואים את הכמות האדירה של האנשים שהגיעו ללוויה בדרכה האחרונה רואים אישה עצומה, אישה ענקית, אישה שנתנה את הלב והנשמה בביתה לאישה, לילדים, לתלמידות שלה ולסובבים אותה.
אני תוהה לעצמי מה אני יכולה ללמוד ממנה לחיים שלי? למה כל כך הרבה מחשבות מציפות אותי? ולמה כל כך חשוב אחרי פרידה מחברה או אדם יקר לעשות חשבון נפש?

אז מה אני לומדת ממנה:
א. אמונה בדרך שהיא הלכה בה – הייתה למדנית, עם חוכמת תורה וחוכמת חיים עצומה, ומתוך כך היא חיה עם האמונה שהוותה עבורה כיוון ודרך לחיים – חץ לכיוון המשמעות והערכים בחיים.
ב. למידה – את הלימוד והחכמה שהיא צברה לאורך השנים היא בחרה להעביר הלאה וללמד אותם בכל מיני דרכים וכיוונים. היא העבירה אותה דרך המשפחה המיוחדת, דרך התלמידות וההורים שלהם, דרך האנשים שסבבו אותה במעגלי החיים השונים. היא הצליחה בדרכה המיוחדת דווקא בגלל שהיא דיברה עם כל אדם בגובה העיניים שלו.
ג. אמת – היא חיה מתוך אמת פנימית ובזכות זה היא לא התבלבלה בדרך. גם כשהיא הייתה צריכה להתמודד עם המחלה הארורה האמת הייתה לה ברורה ומכוונת.
ד. לעשות טוב – להאיר פנים לאנשים. לקחת את החכמה, הידע והיכולות שלה ועל ידם לעזור לאחרים.

אלו תכונות עצומות שממנה אני לומדת לחיים. אבל, למה כל כך חשוב חשבון הנפש אחרי פרידה מאדם יקר?
כשאדם מסיים את תפקידו בעולם הזה ונפטר, זה גורם לנו לחשוב. המחשבות שעולות וצפות גורמות לנו להתחיל להתבונן פנימה לתוכנו ולהעלות שאלות ותהיות על החיים ומשמעותן.
למה עוברים כל כך הרבה ייסורים? מה המטרה של הסבל? ויש עוד הרבה שאלות מגוונות שעולות לנו מתוך הסיטואציה של האובדן.


שלמה המלך ממליץ לנו בספר קהלת (ז', ב'): "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ".
למה סיטואציה של אובדן אדם קרוב גורמת למחשבות, לכעסים, לביקורת? האובדן בעצם גורם לנו לעצור רגע ולחשוב, להיכנס ולהתכנס בתוכנו עם עצמנו. סוף הפסוק מכוון אותנו "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" הוא מלמד אותנו את המשמעות העמוקה של לעצור ולחשוב על הדברים שיושבים לנו על הלב. "בית אבל" (בית שבו יש אנשים אבלים). האבל גורם לנו להתמודד עם מחשבות שלרוב אנחנו מדחיקים אותן במהלך החיים ולא רוצים להתמודד איתן. לעומתו בית משתה – זה מקום ששותים בו משקאות חריפים, משתכרים, שמחים. זה מקום שגורם לנו להתפרק, לא לחשוב, לא להתמודד. הוא בעצם גורם לנו לברוח – בעיקר מעצמנו! בית אבל גורם לנו להתחבר אל עצמנו, להתכנס ולחשוב. מה משמעות החיים, מה המטרה, איך, למה ועוד…

על פניו זה לא הגיוני, דווקא מקום של צער מעורר אותנו? ולעומת זאת מקום של שתיה וחגיגה גורם לבריחה, מרדים אותנו. זה נראה הפוך על הפוך. אבל אפשר ללמוד מהעניין.
מצד אחד כמה קשה האבל, מרסק ושובר. אבל מצד שני כמה כוח יש לצער ולאבלות, איך הם יכולים להשפיע על כל אחד מאיתנו כדי שנלמד לחיים – במה אני מאמין? למה? מהי הדרך שאני בוחר ללכת בה? איך ומה ללמוד, וממי? מהי האמת הפנימית האמיתית שלי? איך אני עושה טוב לאחרים שקשה להם?

בעצם זוהי הזדמנות בעל כורכנו להתמודד עם מהות החיים!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירת אתר אינטרנט בעזרת WordPress.com
להתחיל
%d בלוגרים אהבו את זה: